נערים ונערות עים חיוך גדול,הם סיימו תיכון,

למסיבה הגדולה מכל,מוכן במיוחד המיקרופון.

אותו מיקרופון שישמיע חוויות,גם יחריש בקול,

נאומים יפים על עתיד,זה שמחכה להם במישעול.

 

אני התגלגלתי מצחוק,זה כמו הצגה חוזרת,

ראיתי אותה בזמני,כאילו הצגה ממוחזרת.

אז כשסיימו ילדי הגדולים,הייתי ניפעם מהם,

אתמול הלב שלי דיבר,צחקתי מההצגה שלהם.

 

אז בן התיכון לצבא, חלקם יטוסו שם להודו,

אחרי השירות הצבאי, בן לבין האקדמיה שוב להודו,

לכשיסיימו את האוניברסיטה, עד לשיקום זמן להודו,

הודו לשם כי טוב, הודו לשם כי טוב,כי לעולם חסדו.

 

נערים ונערות עים תיקוות, בילו אתמול במסיבות,

הם שרו רקדו , הם קיפצו , הם השתוללו עד חצות.

אני יודע שאחרי כל שנה, לפי פרקי אותם האבות,

אני לא להודו,גם לא אוכל יותר לצאת למסיבות.

 

אז אולי אוכל לשנות, להביא את הודו לכאן לחןף,

לחוף תל אביב,או מכמורת,אולי פלמחים,איזה נוף.

שישארו כאן,אני רוצה לגדול לגדול באהבה לידם,

ככלות הכל הם ילדי ילדינו שהבאנו לשמור על העולם.