נופיי

אם אברח רגליי ישיגוני ויתפסוני במרוצתי.

לכן אודה ואומר כי אכן בורח אני. מעצמי אני בורח, כי שלוותי מופרת כל העת מתוך המתחולל בי בתוכי. וכשאחלוף, שורך רגליי בשביל המאובק, סמוך לכלבו של השכן, אראה כי הוא דומם, ותתבהר לי מחשבתי כשמש בליל אמש, ואדע כי רגליי הן כה כבדות ולעולם לא ישיגוני ולא יתפסוני, אפילו כך בזחילתי העייפה.

(וסליחה עם כל אלו שחסים על בעלי החיים ועל הנמלים בפרט...)