שנים שאני מנסה

לכתוב באמת

את האמת,

אך השיגעון

אינו מניח לי,

השיגעון הוא

האמת שלי.

 

רק האמת משחררת,

השיגעון לא,

גם לא הזיכרונות.

 

בתי הספר

שמזמן אינם בחיים,

האוטובוסים

ללא מוצא לרחוב,

קריאות ההידד והבוז

סביב לכדורים

אשר הפכו עם השנים

קטנים,

שניים בבוקר

שניים בערב,

קולות מן האשמה

האסון והסחי,

לצלילים

שתמיד הם מגיעים

מוכרים כל כך

מהיכן שהוא

"הומו,הומו,שטן"

הכאב שלעולם

אינו הופך

יותר קטן

משברי רגליים עקומות

בטן מתעוותת

והאימה.

 

אבל בין שיגעון לשיגעון

אני יכול לכתוב

על מה ומה

ולעיתים לצייר אותו

פעם מת,

וליד השחור

להוסיף תמיד צבעים רבים,

אני רוצה לכתוב

את האמת

אבל כל שאני יכול

זה לצייר את המוות,

נוגע בחיים.

 

אוי ואבוי לי

מילים מצועצעות

אבוי לי אימים.