אני אברהם, בשם אבי אבות האומה,

סוחב גם הפעם, את אותה המריצה.

כן זאת מריצת חיי, היא רתומה שנים מאחורי ,

הפעם מליאה בזבל חי, זבל פרות ריחני רבותי.

 

פעם לפני שנים, נתנו לי מריצה במחנה השמדה,

לי אברהם בן העשרים, קראו לי הקטן עם המריצה.

אני עוד שומע, את צליל הגלגל, חורק כועס על המשא,

כמה גופות ז"ל, הוצאתי מחדרי הגזים, במחנה ההשמדה.

 

כשסיפרתי לך את סיפור חיי, חשתי בבטני את השריפה,

הייתי הולך וחוזר, כמו מת חי, כאילו לא הייתי שם נמצא.

הריח האיום, לא רציתי לזהות את הגופות, הייתי עיוור,

רק היום כשאני  מחזיק מריצה, הרעד בכל גופי עובר.

 

כאן בארצינו הקטנה, אני מרגיש שאני חי וקיים ,

אברהם הקטן הרזה מתחתן, פרצנו ברקודי עם.

המו  מו של הפרות, השכיחו מעט את אותה המריצה,

ניחוח הזבל ברפת, עודד אותי שיש ליהודים תיקווה.

 

תראה מיכאל, יש לנו מדינה, צריך לשמור אותה,

יש לי את יהודה וישראל, זאת הברכה הכי גדולה.

יש לי נכדים , יש לי נכדות, ניצחתי אותם בגדול,

אני אברהם הקטן, הרזה עים המריצה,הכל יכול.

 

פעם לפני הרבה שנים , ישבתי ב-ח'  באב איתו,

אברהם הגדול בשבילי, זלגה לי דמעה לכבודו.

הוא ניצח בגדול, בנה משפחה יפה, תאומים,

אפשר הכל הוא אמר, כן הכל עים רק רוצים.

 

לזכרו של אברהם איבנשיץ ממשמר איילון.