מחר תמלא שנה.

שנה לחסרונך. שנה לאבדון. שנה למוות.

המוות שלך-שלנו. המוות שלי.

העולם ממשיך לסוב על צירו

מתנהל כאילו כלום לא קרה

כאילו כלום לא נגמר, כאילו כלום לא הפסיק.

אומרים שהחיים חזקים מאיתנו

כנראה שהם צודקים, אותם אומרים

אבל הם לא חזקים מספיק, אותם חיים, כדי להפיח בי חיים.

לכאורה גם החיים שלי ממשיכים, אפילו מתקדמים במעלה אותו זרם סלמונים-אנשים

וכמו הדג המת אני שוחה עם הזרם.

הכל כלפי חוץ, שום דבר לא חודר בי פנימה

ואני חושבת: איזה מזל שלמדתי לדבר כבר קודם

כי עכשיו לא הייתי מצליחה לרכוש כזו מיומנות.

 

מחר תמלא שנה

כן, לפעמים אני בוכה בדמעות

אבל לרוב בעיקר בלב

מבכה את חסרונך בין הסדינים

בשקט בדממה

 

 ואני עוד אוהבת אותך.

כל כך