בין שברי הגלים,
ורסיסי המלח השוצפים,
הצלחתי לזהות תקווה סמויה,
השטה בירוק בין שניה לשניה,
חמקמקה היא, ומזערית,
ולעוברים ושבים נראית כשטות טפשית.
אך אני רואה אותה,
ומבין את משמעותה.
בין שברי הגלים ורחוק אל הים,
והלאה, אל האופק הנעלם,
הצלחתי לזהות דבר מה קיים,
ואולי כל אדם ואדם,
ניצב בשעתו מול הים,
ותר באינסוף של יאוש משווע,
חותך בעינו את הרגע המייגע,
מביט הרחק, מביט בישיבה,
ולבסוף, מוצא שם שביב של תקווה.