מדוע, תאמרי לי, אישה אובדת,

שבשעות הקטנות שלי, צפה לה אהבה נכזבת,

ועל הטעויות,

ופנטזיה במציאות שאיננה קיימת.

 

איך אילו השעות של עין פקוחה,

והמחשבה על השיכחה,

ועל הזכרון שלא עוזב,

על הצלקת שבלב.

 

אילו הן השעות,

אובדניות,

את הגלד מקלפות,

שעות שנואות.

 

וידי מתלטפות על סכין מכתבים,

שקיבלתי במתנה מסוחרת בדים,

היא חושלה אי שם בלאוס, עץ הידית נדיר,

וחודה מנצנץ בחשכה, ספק אינו משאיר.

 

אני דוקר את ידי ונע בריחוף,

אל מול המסך משתקף הבשר החשוף,

 

הדם זולג באדישות אל קצות האצבעות,

והטיפות נאגרות, קבוצות-קבוצות,

מתאחות בגסות אחת עם השנייה,

ומתפזרות בזלזול על שטיח שתי וערב.

 

אני חש בארומה מתכתית על שפתיי,

ולשוני הופכת חמדנית אך פתטית,

אני עד לעילוי חושיי,

וטובע בגרוטסקה מודרנית.

 

 

אז משיב עצמי אל שעה קטנטנה,

וחושב על אותה אהבה רטובה,

צעירה, גולשת למרומים,

עירומה וחסרת מעצורים,

 

אני חש בזכרון שהותיר בי צלקת,

כמעט מנסה למצוץ ממנו מעט מתיקות,

משתהה, משתהה,

ותוהה -

 

באם היה שם דבר מה טוב.

 

ואיך לאסוף את רסיסי אהבתי,

ולאחות את השבר.

 

השעות הקטנות, האפלות, המתות,

אויה לי, פספסתי בשנית את קרון הרוחות.