זה כמות הזמן שאני יושב מול העמוד הלכאורה תמים הזה.

 

"טופס הוספת / עדכון יצירה" מופיע באותיות גדולות במרכז, צורבות את דרכן לתוך עיניי ואני יושב כחייל פצוע בשדה קרב שמחכה שמישהו יבוא לחלצו. בוהה בפחד מסביב וחושב לעצמי "מה אני עושה פה?".

 

פעם אחרונה שכתבתי, באמת כתבתי, כצורה של ביטוי עצמי היה לפני שנים. הצלחתי להשיל מעצמי סיפור אחד או שניים שהיו טובים מספיק בכדי לא לעוף לפח מיד.ועכשיו הכמיהה, הרצון, היצר הולמים בי שוב. שד היצירתיות התעורר בראשי וצורח בקול מחריש אוזניים "אני רוצה לצאת!".

 

כך אני מוצא עצמי יושב מול המסך. מרשה לעצמי להיסחף למוסיקה קודרת שמתנגנת באוזניי, לאנשים שפונים אלי במחשב, להפסקת סיגריה. רק לא למצוא את עצמי מתמודד מול המסך המאיים ברוך תכול.

 

אני פוחד! - ההבנה חילחלה בי לאט. פוחד? ממה? ממה שאנשים, שאני לא מכיר, יגידו? זה לא יקרה. מילים של אנשים אחרים לא פוגעות בי. אני לא נותן להם את הכוח.

 

אותו שד של יצירתיות שזועק ברעד בכל גופי הוא זה שמפחיד אותי.

מפחיד אותי לעצור בעדו.

מפחיד אותי לשתוק.

מפחיד אותי יותר - זה לתת לו. להחליט שאני מרשה לאותו שד לעשות כאוות נפשו. לכתוב, לשיר, לככב מול העולם ולגלות בסופו של דבר לגלות שהוא, שאני - בעיניי - כישלון.