11/08/2009 00:39 | עינת ישראלי נותרתי לבדי מנקה את נשמתי כועסת עליך, כועסת על עצמי כאילו שמתי את כל ממוני על קרן הצבי כאילו הייתי האייל שהלך והסתבך בסבך... כאב חד פילח את בטני איך דבר כה מוכר הפך לזר איך צעדתי על קרקע יציבה ועכשיו מתגלים בה סדקים את הנהר הכי גדול כבר חצית אמר לי האיש החכם... אך כאב הוא כאב באשר הוא רציתי לומר לו בחזרה... ומי אמר בכלל שכבר חציתי? כל הזמן חוזרת לשם... לאותו נהר, לאותן עיניים שמשתקפות במים ושום דבר כבר אינו אותו דבר... רק העיניים ורק בכיה של אותה הילדה שמרגישה אבודה ובודדה