כל היום את מקטרת

במשך כל שעות היממה צוברת ושותקת

ובלילה

כשאור כוכבים מאיר מבעד לחלונך

ומסתיר חלקית את פנייך (הרי הם דפייך)

את שופכת את הצטברות המילים

שכבר מתחילים להיסחף

בגאות השינה

בין חלום אחד למשנהו,

בין גניחה קלה

לאנחת רווחה.

 

וכשכל מהוויך

וכמיהותיך

ורזי מחשבותיך

מונחים על הדף

הגוש שהצטבר במעמקי הלב

מתחיל להתפוגג לרסיסים קטנים

 

אך-

שהשחר עולה

והחשכה נעלמת

הרסיסים מתאחים

ואת אובדת 

בנסיון לנתב אותם בדרך שלך

כדי שחלילה

לא ישארו בפנים

ויותירו שביל

של עקבות לא ברורות.