ארץ ישראל בשנות ה2000: אמריקניזציה, טלויזיה בלוויין, מכוניות, דלק, גורדי שחקים, וילות, קניונים, בתי קולנוע, תאטרון, קניות, היייטק, ריצות, תקשורת, טכנולוגיה, אמריקניזציה, פערים חברתיים, מובטלים, נכים, שחיתות, פשעים, מוסלמים, טרור....

יש בארץ כה הרבה דברים, טובים ורעים, אך תמיד זו הארץ שלנו.

הפערים החברתיים גדולים מידי, כמעט שאין מעמד ביניים. יש את העשרים, עובדי ההיי-טק עם שתי המכוניות וטלויזיה בכל חדר, מחשבים ושלל הבגדים ויש את המובטלים, שבקושי גומרים את החודש.

אני כנכה, עדה להרבה אי צדק. יותר מידי שוכחים אותנו, יותר מידי אדישים. איכשהו הנמכים תמיד מגיעים לענייני וועדות וכרגיל נתקעים שם, לא מקבלים יותר מידי. קיוויתי שהבחירות ישנו זאת, שמעמד הנכים ישתפר, אך בינתיים כל מה שאני רואה זה בלאגאן, באלאגן ומוזריות.

יש גם, לצערי, יותר מידי פשע. רבים על שטויות, רוצחים על מקום חנייה, גונבים ומשקרים, מעין מאפיה קטנה יש לנו פה.

כמובן יש הרבה טרור, יותר מידי. כל כמה זמן שומעים על פיצוצים ופיגועים, אנשים מתים ואנהשים נפגעים ואין שלום, די רחוק משלום.

חייבת אבל להדגיש לך, הרצל יקר, לא הכל רע, לא הכל עצוב. החינוך די מתקדם פה וגם התרבות. יש מספיק אנשים גם טובים, גם איכפתיים. מהסוג שמתנדבים ותורמים, עוזרים לזקנים בינינו ותמיד קמים באוטובוס לזקן או לנכה.

אני, אישית, ראיתי לא מזמן את טוב ליבם של אנשים, אלו שסייעו לי בהגשמת חלומי. רכשו ספרי והפיצו אותו, ובזכותם ביוני ייצא ספרי הראשון, שאני מקווה מאוד שיסייע לאחרים. ייתן לנכים את החוזק שהם צריכים, החוזק והתקווה. ובו בזמן, יראה לאנשים הבריאים פה, נקודת מבט שונה, נקודת מבט התמחיש את קשיי הנכים ויחד עם זה, שהנכים כמו כולם.

יש את הטוב בארץ, ויש את הרע, אבל תמיד אראה את הארץ בתור ביתי ולעולם לא אעזוב אותה. רק מקווה לעתיד קצת יותר ורוד...