תמיד היית אומר "את איתי את לא לבד",
אבל אני בכל זאת מרגישה לבד ושאין לידי אף אחד.

נמאס לי מהתחושה העלובה הזאת ואין לי שום דרך להשתנות.
הלוואי והיית מרגיש את המועקה...
הלוואי ורק ידעת, מה אני מרגישה.

נמאס לי לחיות לבד בעולמי,
נמאס לי שאתה אומר "את איתי"
כי אתה רק לידי ולא מצליח לעזור לי.
אני מרגישה כל כך בודדה, אני לא מתגברת
ואני לא יודעת איך להרגיש אחרת.

אולי זה בגלל שאני מרגישה, שהכל נע מסביבי ואני תקועה במקומי.
הכל נשאר אצלי אותו הדבר, אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר.
תמיד מסביבי יש אנשים, חברים ...
אבל שקורה לי משהו, הם לא נמצאים,
אפילו לא אתה, הרי הבטחת.
אז מה זה משנה אם כולם רק אומרים
"את לא לבד" ?
אני כאן עכשיו לבד ואין לידי אף אחד.

נתתי קול, צעקתי לשמים, אפילו אלוהים אותי לא שמע מהמרומים
אז למה כולם פתאום חרשים?
בכיתי, עד שצרבו לי העיניים.
ניסיתי לגאול את עצמי מהחיים האומללים, אבל כנראה שאני מפחדת,
אוי איזה פחד אימים.
ועכשיו מה? אני סתם תקועה,
אני תמיד לבד ואין מי שישלח לי יד.
נסחפת לתוך הבור הענקי...
זו אני שנמצאת ברייקנות שבי ומנסה
להתחיל לאהוב את הלבד הזה שממנו פחדתי כל החיים.

ריקנות