הגשם קורא בשמי, כל טיפה שמתנפצת לאיטה על החלון המבריק. תוהה האם החורף אכן הגיע. אולי זה רק איתות זמני. החדר חמים ואור קטן מאיר את חלקו, מוזיקה עדינה עוזרת להתחבר. ביום הזה של השנה, ראוי לעשות חושבים. איפה טעינו וכיצד ניתן לשפר לשנה הבאה. אך בתוך כל המחשבות העמוקות האלו, אתה מופיע.

 

אני יכולה לספור בחודשים את תקופת הזמן בה לא שמעתי את קולך. מוזר, הייתי בטוחה שיהיה לי יותר קשה. באותו יום שהודעת לי על הבשורה המכריעה, חשבתי שהריצפה רועדת תחת רגליי. כל גופי הצטמרר והדמעות לא איחרו לבוא. מי היה מאמין שחודשים ספורים כל כך, יצליחו להשכיח אותך ממני כמעט לחלטין.

 

לא היינו צריכים להכיר, לפעמים אני חושבת. לא הייתי צריכה להכיל את כל כולך רק בשביל לתת לך ללכת. אולי היצר משחק כאן משחק משונה, אבל אתה זה שהיה אמור להיות הבוגר, כי מבחינה ביולוגית באמת היית. מאיפה צצת פתאום, ממש משום מקום, והפכת את חיי לסרט רומנטי בשקל. סחררת אותי עד כדי כך, שכבר התחלתי להאמין למילות האהבה שלך. היית כל כך בוגר ובעל נסיון חיים עשיר, איך ילדה קטנה וטיפשונת כמוני, יכולה להיאבק בך?

 

למה הכרתי אותך, עד היום אינני מבינה.

איך נסחפתי איתך בנהר הרגשות הסוער הזה, מניחה לך לקחת אותי בתור סירה קטנה ורעועה, לשוט בקושי בתסריט המסובך שלך. רק איתך הרגשתי כאלו רגשות עזים ומטורפים, מאז אני רדומה. נזכרת, חושבת. מה היה אילו...

 

השנה החדשה הגיעה כל כך מהר,

והגשם מחייב אותי לחשוב את המחשבות העמוקות הקבועות שלי,

ובתוך כל זה,

אתה מוצא פירצה קטנה.

ומגיע.