התחנה הישנה 22/09/2009 15:06 | שני
זאת אותה התחנה הישנה , אז לי אמרת בעת זריחה . אותו הכאב , אותן הדאגות . הביטי עוד נותרה התקווה תלויה בין פרחי אהבתנו. צבעי השמיים מבהירים לי רגשות נאותים . אז אחזת בידי , אני עוד זוכרת את מגע ידך, המלטף ברוך את צרור מכאובי, ופותח את דלתות תקוותי .
זאת אותה התחנה הישנה , השמיים הרהיבו בשלל צבעים את עיני המתבוננים בם, ורק אנו מוטלים על ספסל ישן שעל גביו נמחו דמעות מלוחות , השוטפות יופיו מעליו . "שנים רבות חלפו וספסל זה עומד כאן ועודו נושם." אז הריע איזה הלך .ובין רגע הריע הרכבת ,צריך ללכת, קשה היא הפרידה לכל אדם , אני יודע . אך , אל נא יפלו פנייך אל תהומות העצבות . נגעת בפניי ודמעות זלגו מעיניך אט אט פסעו אל כפות ידך מחית דמעותיי מעל פניי ואבדו הן בשדות הייאוש . צריך לקצור את הכאב אמרת, וכיצד יקצר הוא הלא דופק הוא הסתיו על דלתות לבבי והעלים מעצמם נופלים הם.
זאת אותה התחנה הישנה , אז לי אמרת בעת שקיעה . דמותך התבוללה בין המהומה . אולי לא נשוב עוד , לאותה התחנה .
|