כשאני יושבת סתם ככה, מול אותה הדממה. אני תוהה לעצמי איך הגעתי לכאן, ולמה דווקא עכשיו.
אני מתסתכלת עלייה, על הבושה. מסתכלת ובוכה.
אני חשה את העצבות, מלפפת אותי בחוסר אונים שלה.
ואין דרך לעצור זאת. מול אותה דממה.

מול אותה דממה, היית לידי לפני זמן מה.
אותה דממה שלא הרגשנו.
היה לנו חם.
הבושה, עם כיבוי ההאורות נעלמה,
התחושה - נפלאה.
והעצבות? נחתה לה היא על מישהו אחר. לטיפת אושר אחת לא היה מקום יותר.

והינך, רחוק וקר.
זר ומנוכר.
ואני כאן, מול אותה הדממה.

דמעותיי המלוחות, נוגעות בלשוני, המנסה לעצור אותן כל הדרך למטה. אך ללא הועיל.
לא איכפת להן. הן ימשיכו לרדת כמו בעונת שטפונות אחריי בצורת ארוכה.
לא ממש מתחשבות בי ובטח לא בך.

ואותן הדמעות ימשיכו לרדת.
דמעותיי, אלו שבנו אותי ברגעיי הקשים.
תמשכנה כל הדרך למטה.

כמו עונת גשמים אחרי בצורת ארוכה