חשבת שלא אבחין בך עובר ברחוב השקט. ספסלי העץ המתקלפים היו ריקם מאדם. פנסי הרחוב הישנים נתנו אורם בקושי. חלודה עטפה אותם, בגלל הגשם. ואני לובשת את מעיל הצמר ששמור לעונה זו בלבד, לימים הקרים, פעם היית שם.

 

פוסעת בצעדים איטיים וחסרי תשומת לב, כמה אפשר לאהוב אותך. דמותך הגברית משדרת כזה כוח, מאיפה הגעת לחיי. חושב שתוכל להמשיך הלאה, במורד הרחוב, על אבני המדרכה החלקלקות. מעיף מבט לאחור. אבל רק  מדי פעם, אתה יודע שאני מסתכלת.

 

הצעיף עוטף את צווארי ואדי חום יוצאים מפי בין הנשימות. מאז שהייתי ילדונת קטנטונת אהבתי לשחק עם האדים החמימים האלו. כאילו שאני מעשנת, ולשמחתי, כאילו. ידי נחות עמוק בתוך כיסי המעיל, מדמיינת את מגעך החם מתחת לשכבות.

 

הרחוב שקט כל כך עד שאפשר לשמוע את הטיפות נמרחות. צלצולי מים רכים בשילוב רעש מכונית. האוויר הצלול של הגשם הגיע סוף סוף, כמה אפשר לחכות לו. שואפת לקרבי את החמצן הנקי והטהור, אולי זה מה שיעזור לי איתך.

 

צעדיך גדלים ומרחיקים אותך ממני. מוטב שכך, האהבה הזו הרסנית. כבר הרבה זמן שלא אהבתי אותך, מדוע להתעקש לחזור לימים של פעם. לילות הגשם והאהבה המתחזקת, ריחו של יום חורפי מתוך הספה. כמה התגעגעתי אליך.

 

השמיים השחורים מאיימים לכסות כליל את העולם. העננים בעצמם כבר ברחו. רוצה לעלות על אחד העננים ולהגיע עד אליך. לנחות בדיוק מולך, להתמסר לחיבוק הזה שלך. כמה חסר לי.