אולי אתפור את השמיים באריגים שחורים,
אולי אדקור עם מחט שמישהו שם למעלה ישים לב.
ברקיע השמיים אני יכולה לראות לב שמתפורר ונוטף עם טיפות הגשם המלוכלכות.
והפרצוף הזה.. הוא תמיד ניבט לעיניי מבעד לענן,
והוא נמצא גם בינינו.
לפעמים אני יכולה להרגיש כלפיו שנאה
וזה ממית אותי
כשהקולות הבוקעים ממנו נשמעים באוזניי
אני יכולה לשמוע את הקול לוחש מילות אהבה
וצללים של שקר נשמעים איתן
והעולם עיוור
והוא
בעיקר
משוכנע שהלב הזה תמים וטהור.
והשירים שאף פעם לא הוקדשו -
עכשיו הוא שומע אותם
לא מצליח לעקור מליבו.
ואני נקרעת מבפנים
אני מנסה לרפא
אך עקשנות העבר גוברת
בלי משים
היא שוברת
ובונה מסכים ותהומות.