הוא עמד שם, פניו מופנות לחלון, אל מה שנמצא מעבר לחדר השומם בעל ארבעת הקירות.

 גופו כמה להרגיש את האוויר מכה בעורפו ולוחש לו לחישות תמימות, פותח בפניו את הצוהר שהיה סגור זמן רב כל כך.

הוא מאס בהשתוקקות אל הנשגב ביותר, הוא חיפש מעט שקט ושלווה בתוך האנדרלמוסיה האין סופית אך מן כוח חסר שליטה תפס אותו לא מוכן. הוא הרגיש שכל דקה נוספת בחדר הדחוס הזה רק עושה אותו חסר מנוחה.

 

אז הוא ארז לו תיק עם מעט מטלטלים ויצא למסע חייו. הכוח שהניע אותו התגלה כיעיל ביותר, הוא הזרים בדמו אדרנלין רב כאילו לקח זריקת מרץ.

כל מראה שגרתי נדמה בעיניו כפלא הבריאה. פרח פורח ריגש אותו, ציפור מקננת שימחה את רוחו. הוא נעשה אדם משוחרר, לא כבול במוסכמות החברתית הקבועה על כולם.

 

אבל בין כל השלוות נפש הזאת הוא הרגיש שמשהו חסר לו, משהו שיגרום לליבו להתפרפר בהתרגשות אילמת, לידיו לרעוד בחוסר שקט, ולעיניו להצטעף במבוכה.

 

ולבסוף, לאחר חיפוש מתמיד הוא מצא אותה,

יפה כמו שקיעה בליל אביב

נוגה כמו מלודיה נוגעת

הרמונית כמו החיים.

 

שירה

צירוף של כמה שורות

שהשקיטו את סערת רגשותיו,

שהניחו לנפש הגועשת.

 

שירה שחיכתה להיכתב כל כך הרבה זמן

וברגע זה

ממש תוך כדי קריאתכם

היא נכתבת.

 

 

* מוקדש לך שפעם היית ועכשיו לא.