עמדתי לפניו, מפוחדת ותוהה.

בבכי רב עוצמה,

תינוקת זה עתה נולדה.

צעדתי ברגליים כושלות אל מערבולת האמת והכיבוש.

גמלתי בליבי, להחריב רגעים הפורחים בשדות היאוש.

אחיזה ברגע דומיה עמום.

נשימה אל תוככי העולם הסתום.

רצון חי למלא חללים עד בלי די,

בדרישה פנימית הניכרת בכל תוו מתווי פניי.

רוח מלטפת בנדיבות רכה מעת לעת;

אך כשאינה מגיעה דרך קבע,

רק אז מתעורר הלב באמת.

אַךְ לֵאלֹהִים, דּוֹמִּי נַפְשִׁי: כִּי-מִמֶּנּוּ, תִּקְוָתִי ׁ(תהילים ס"ב)