הוא רצה שכולם יתחפשו, יום אחד - שכולם יתחפשו. כן, הוא ידע שיש יום כזה - פורים, אבל לא, הוא לא רצה ביום הזה. הוא שנא את היום הזה. ביום הזה כולם היו שמחים מידי שזה היה עצוב, כולם היו מחופשים לאנשים שמחים מידי שזה היה שקוף. ולמה כולם מתחפשים לדברים שמחים? מתחפשים לסופרמן, לליצן, לבאטמן. למה שלא יתחפשו לאיזה היטלר, או לסטאלין, או לאיזה רוצח סדרתי שכולם שונאים אותו? הוא לא אמר לבטל את פורים, שישמחו, בכיף. אבל אם כבר שמחים, אז צריך להיות גם עצובים. וגם זה יכול להיות טוב, יום אחד בשנה שכל הארץ תפרוק את הרגשות שלה בתחפושות של צוררים ואנשים עלובים, תחפושות של קבצנים, דמעות תנין וסיפורי שואה, אבל לא גבורה. 

הוא לא אהב אנשים שמחים, הם מאושרים מידי בשבילו. "כאילו העולם עובר מתחתיהם, או מעליהם, והם נמצאים באיזשהי בועה" הוא אמר. "הם שמחים מידי כאילו יש שלום עולמי ואין מלחמות. הם שמחים מידי כאילו העולם הוא בלון יום הולדת אחד גדול. אבל הוא לא". 

והוא תמיד הוסיף תובנה חולנית משלו בסוף כל דעה פילוסופית חולנית - "שיוולד לי הבן הבכור אני אסגור אותו בחדר כל יום כמה שעות, כדי שידע שאין שמחה בעולם, רק בדידות. ואז כשהוא יגדל, העולם יהיה הרבה יותר טוב בשבילו".

והאם אתם יכולים רגע לחשוב שלא כל דבר צריך להיות טוב? תנסו פעם אחת לא לנסות לבטל את העצב, ולא, לא בכדי לפרוק, אלא בכדי להבין אותו. תנסו לחשוב רגע שהעצב הוא חבר, חבר שרק רוצה שיהיה לך טוב. באמת, הוא לא בא כדי לפגוע בך או שתבכה, רק שתבין, שהעולם הוא לא רק דילוגים וריקודים, העולם הוא עצוב, כולם עצובים. 

ולמה כולם עצובים? כי כולם חושבים שצריכים להיות שמחים.

בואו ונתחפש לעצובים והעולם יהיה שמח יותר.