סכינים שיוצאות

הזיכרון הולם בי
כמו דלת שמוחצת את הראש
ומוציאה זכרונות שיוצאים מנופצים כואבים
דרך דמעות קשות מוחצות את הנשימה שמחובקת קצת
בידיים אזוקות

מציאות  

אני שם
על כיסא
יושב כמו דמעה
קטנה בפנים
לבד אזוק
רץ הרחק
בעיניים עצומות
ונעצר
למציאות רעה

(הכעס הוא מה שמניע)