אני לא לומדת מהטעויות, לא מיישמת. הרי אני פה כי ברחתי משם.

וכעת, כל מה שאני רוצה הוא לחזור לשם.למוכר. למילים בעברית, לילות בלי שינה, לשתות לי חצי בירה שלמה בהנאה ובמבט בוחן, טורף - בתוך החדר החשוך במידה, בתוך סבך האנשים המעומעמים, שמדברים, ששותים, ששומעים ותמיד, אבל תמיד מחפשים. שלא יהיו ספקות. תמיד מביטים. עליי, עליה, כל אחת שנכנסת נסרקת באכזריות כמעט. ואז, הם נרגעים. כמובן - לא ניגשים.

פחדנים.

בהתחלה אכן לא נעים וכל עקרונות ההיסטוריה וכל מה שחונכנו אליו אומרים שזה לא נעים ואיך הם מעיזים. אך אגלה פה סוד. סוד הידוע לכל. ..זה רצוי. זה הכרחי ואם המבטים האלו לא ננעצים, עצם , היציאה, הציפיות, ההרגשות כולם מתנפצים. ואז מה נותר - לשתות את הבירה שעלתה יותר מידי, לסיים את הערב קצת יותר חירשת, קצת יותר מטושטשת ועם ריח של ניקוטין בשערות והרגשת פיספוס שמשהו, אולי חמק לנו מבין האצבעות.

אבל אני, כבר יודעת שחמקת, יודעת שפיספסתי..ופתאום אין לי חשק לזה.למשחק הזה. ופתאום כל מה שאני רוצה זה לשמוע מוסיקה..כי פתאום, כל השירים מדברים אליי, עליי עלינו

וכך לפתע, העולם שולח לי מסרים שמחזקים ומוכיחים כי עשיתי את הדבר הנכון הם שם אך אני לא מעוניינת לשמוע. לראות.

חוץ מהפרחים שלנו.הם קמלו. 

ויש להניח, הנחה רומנטית שכזו, שקרה הדבר באותו הרגע שבו החלטנו. באותה השניה שהקשר נותק. שכן לא ייתכן שקרה הדבר לפני כן ולא הבחנתי - הרי אני מסתכלת עלייהם כל יום. וכל יום הייתי מופתעת מחדש שהם עוד שורדים. עדיין בחיים...כבר לא.

ואנחנו כבר לא.