עלי כותרת נושרים דומם,

דמעות הורד נושרות עמם,

ואין עוד פרח בגן הנעלם.

עלי כותרת נופלים בלאט,

דמעות הורד נופלות אט-אט,

וקוקיית שעון תשא קולה.

 

במרום מגדל שנהב שעל החוף,

נסיכה עטורת נזר יושבה,

מביטה מגובהה אל צחות הנוף,

אל הים המלטף את הארץ הטובה.

נר קטן דולק על אדן חלונה,

והיא מחיה בו יום יום את הלהבה,

מוציאה קרני שמש מבעד עננה,

מביאה אור וחום לכל הסביבה.

ובלילות ניגון מכושף עולה,

כמה יפה, כמה ענוגה, כמה נאווה,

ואני בתוך מימיה צולל,

כמה אני לך...

 

עלי כותרת נושרים דומם,

דמעות הורד נושרות עמם,

ומרחוק עוד יללה של תן.

עלי כותרת נופלים בלאט,

דמעות הורד נופלות אט-אט,

ושקט הס הושלך על הבוסתן.

 

בעיר סואנה, אורות הכרך לה,

בת-כפר עובדת בבקתה פלאית,

אין איש בשערה, אין איש סח לה

מילות אהבה עד בוא שחרית.

את כל שמנה היא מזה לצנצנת,

ומבעירה חנוכייה באור עתיד.

את שירה היחיד אל הרוח נותנת,

את מילותיה מקריבה על מזבח הברית.

ובלילות ניגון מכושף ממעונה,

כמה עזה, כמה חזקה, כמה עוצמתית,

ואני לוחש מילות אהבה באזנה,

לוחש אני לך...

 

עלי כותרת נושרים דומם,

דמעות הורד נושרות עמם,

אריה פצוע השמיע שאגה.

עלי כותרת נפלו בלאט,

דמעות הורד יבשו אט-אט,

ועוד מעט,

זוג קט,

בגן.