וזה קשה18/11/2009 20:27 | משושית (:וזה קשה לי. קשה לי יותר ממה שחשבתי לעצמי. אני נעלמת בתוך עצמי וחושבת מה לעזאזל חשבתי כשאמרתי לו את המילים האלו? המילים שפוגעות בי עכשיו כמו סכין בגב, כמו חבר שמתנכל לך, חבר שלעולם לא חשבת שיעשה לך דבר כזה. החבר בפעם הזאת- זאת את עצמך. אני לא יודעת מאומה. מה עוד אוכל לעשות כדי לשפר את המצב? כדי לא להזיל דמעה, אלא לחייך חיוך? אני יודעת שרובכם כאן מחפשים פואטיקה, שרובכם אנשים שעברו הרבה בחיים. משפחה, ילדים והרבה חוויות מרעישות שכשמתבגרים מבינים אותם. אומרים לי שאני בוגרת לגילי, שלא רגילים לראות אותי אף פעם נופלת, כי אין לי לאן לפול ופתאום, אני מוצאת את עצמי לא יודעת איפה אני עומדת. אני נאלמת, פי מלא מים. אולי זה לא המקום, אולי זה לא הזמן אבל אני צריכה עידוד. אני צריכה שמישהו יבוא ויאמר לי שהכל בסדר, שמתי שהוא שוכחים מהצרות, שאני עוד אצחק על זה. והלב, הלב מסרב להבין. הוא רגיל לדבר עם הבחור הזה כל יום, כל היום. הוא רגיל להפגין אהבה שאין כמוה, הוא רגיל לפנק, להקשיב. לאהוב. הוא רגיל לאהוב. ועכשיו? הוא עומד דום. משהו מת לו, עמוק בפנים. |