אשת

20/11/2009 00:00 | אלון אשתר

שעת בוקר קרה.
דלת טרוקה ושמש מעיזה פנים.
כף ידו תחת סנטרי
ריככה אמש את מיטתי.
וכעת סדינים מותשים
כתכריכים לגופי.
בחלון המוגף
רווחה מעיניים מציצות
אל מערומיי השסועים.
הבית מרושת דלתות מטמון אסורות;
כותונת כפיה בקצה אצבעותיי.
מכתב ממולל תחת "רושאס"
כפיתוי להשתעשע בלהבים
חדים מן הנסבל.
כקולו המשתתף, הרשמי
של קצין הצבא,
"איננו יודעים..."
בנקיפת חרטה 
אני שוטפת ידיים אדומות בכיור.
אסור שתהיה כאן טינופת.
הו, כבר ערב.
בא ללחוש מזמוזים על דלתי.
אלבש עבורו את שמלתי השחורה.