סתם יום של חול

לא מלחמה ולא פיגועים. הכל שליו,
השחר באופק החל מלבלב.
הוא יצא מהפאב ליבו גדוש געגועים,
שתה שוט או שניים, גם סחב איזו שכטה
לשחרור הלב מהתחלואים.
הוא דחה את הצעת חברו
להחליפו בנהיגה,
"אני צלול, מה אתה רוצה, למה מה קרה!"
ממול הגיח רכב קטן אדום.
משפחה נוסעת הביתה מחתונת הבת,
הבחור הצלול לא הבחין בתמרור העצור,
בדיוק סיפר לחברו צ'יזבט.
צעירה חוצה כביש במעבר חצייה,
שתי מכוניות דוהרות במקביל זו לזו בכיוונה.
כלי הרכב נצפו נמלטים מהמקום
הם לא האטו להגיש עזרה.
נוסעי כלי הרכב היו עסוקים בתחרות.
במודעות האבל כתוב:
"אנו מצטערים להודיע על מותה ללא עת של רות".
"כבר מאוחר" אמר הנהג לחתן 
בדרכם לאולם
ועקף פס לבן רצוף על הכביש,
והמשפחה במקום לומר קידוש אמרה קדיש.
"השבוע נהרגו 20 איש בתאונות דרכים"
הקריא הקריין בקול כחול מכפור,
כמו הפס הלבן בכביש שסופו היה שחור.
אולי אם היו מתנים קבלת רישיון נהיגה
בהתנדבות במוסדות שיקום,
או אילו רק השופט היה פחות רחום!
הן לא יעזרו תשדירי אזהרה
כי לי הרי לי זה לא יקרה,
למה מי מת, מה קרה!?