קניתי ליום הולדת העשרים של חברה שלי חולצה כזאת עם לב גדול ובתוכה רשום ציטוט משיר שהיא אוהבת. זה לא עלה הרבה, איזה שבעים שקל, וזה גם לא שאני קמצן, פשוט פעם קודמת קניתי לה משהו בחמש מאות שקל והיא התעצבנה עלי ולא הסכימה לקבל את זה עד שדחפתי לה את זה בכוח. ככה היא, היא כזאת צנועה, והיא בכלל לא קונה לי מתנות, לפעמים פה ושם איזה תליון או שרשרת, אבל משהו תכלס, כלום. היא אומרת שאת האהבה שלה אלי היא לא תראה במתנות, ובדרך כלל היא כותבת לי משהו מרגש כזה, שיש לך דמעות בעיניים אחר כך וצוויץ' כזה בלב לאיזה שבוע. 

כשישבנו בחוף הים היא אמרה לי שאם נתחתן, נתחתן חתונה צנועה כזאת. נעשה את זה בים, ולא נזמין הרבה אנשים, אולי רק קצת מהמשפחה, ואפילו רק את המשפחה בבית, את האמא והאבא והאחים, שלא יהיה הרבה בלאגן. ובסוף, בסוף כולנו נקפוץ למים ונשתולל. ואולי בכלל לא נעשה חתונה דתית, נתחתן בחוץ לארץ ונגדל שם את הילדים. והיא הרימה את הראש לכוכבים ונאנחה. האמת שקצת מלחיץ אותי הדיבורים על חתונה וילדים, וכל השטויות האלה. כי אני כולה בן עשרים ואחת, ויש לי עוד זמן, אפילו צבא עוד לא ממש סיימתי, והיא כבר מדברת איתי על חתונה. 

שבוע אחרי כבר רציתי להפרד ממנה, אולי זה בגלל הדיבורים האלה, אבל אני חושב שכבר מיציתי את העניין איתה. כזה אני, אני לא יכול הרבה כל כך הרבה, היינו איזה שנה וחצי. כשאמרתי לה את זה העיניים שלה נצצו והחיוך הזה שתמיד היה לה פתאום נמחק. גם לי היו קצת דמעות, באמת, ואז היא ניגבה לי אותן מהלחי, ואני, הסתכלתי עליה והבאתי לה חיבוק, חיבוק כזה של נפרדים, שכאילו בחיים לא נתראה יותר. אבל האמת שכשהלכתי לים עם חברים כמה זמן אחרי ראיתי אותה מתחבקת שם עם איזה מישהו, מסתכלת על השמיים, בטח מדברת איתו על חתונה.