בין קוצי הוורד השזורים בלבבו ,
היא מנתבת שביל בריחה ,
פנייה האבודות גוון , 
קטפו כל פרח שזרח בגן .

בין יערות האופל ,
היא פוסעת יחפה ,
וסביב רגליה נקשרו ,
סווכי כאב .

היא מנתבת שביל בריחה ,
אל חלומות יפים מהאתמול ,
אל ימים בהם תדע מהי אהבה .


בסופו של המסע ,
היא שבה אל שביליו ,
אל ידיו האהובות ,
מרכינה את ראשה בין זרועותיו ,
הוא חבק בה רק היום ,
להרגיע הרוחות ,
ולשטוף את הכאב,
אשר פקד את לבבה