מעניינת אותי התופעה שאנשים כותבים בעיקר כאשר עצובים או מבולבלים. 

אולי לשם כך רוב השירים הטובים, עצובים. אנשים מזדהים. ומה עם השמח, האופטימי, והמבעבע ? 

איפה התובנות המסתתרות מאחורי העדשות הורודות? אותם קל לשכוח. קל לאבד.

אני עושה לזה סוף כעת. עכשיו. לפחות.

עד המשבר הבא.