כתר על ראשי

היא מביטה בי מהצד,
וגוועת מרגע לרגע
אל מולי -
הכבויה.

אני תולה בה מבטים ודמעות,
כורעת בפניה ברך,
יחידתי היא.

נפשי כמהה לאורה,
וחוסמת בידיה את כיווני הרוח -
פן תיכבה הלהבה,
אבל מספיקה דמעה אחת
שתישבר בתוכה
ותכבה אותה.

ואני אשאר מוטלת,
לבדי,
בין שני פמוטים
ובלי אורה המלטף
לבדי
בתוך ערימת תמונות
וחיוכים.
במקום הכי פורח במדינה,
במקום בו השמש זורחת,
ורק אני -
גוויה נושמת.
מהלכת.
חסרת חיים.

בלעדיה,

בלי התקווה.

במכחול טבול בצבע השחור
אני מציירת לקירות
פה
ואוזניים
אבל הם שותקים,
וכשאני מבקשת חיבוק
הם לא באמת קמים לחבק.

לעזאזל ציורים.
הייתי מעדיפה בובות,
שאוכל להטיח אותן על הקיר,
ואז לטפח אותן ולבקש סליחה.
להחזיר להן מה שקרה לי,
שיגידו שאני רעה.
אבל דבר אחד שונה
ביני
לביניהן -
לי,
לי
לי יש
נ ש מ ה

וכשאטיח אותן, הן לא באמת יבכו,
אני אבכה במקומן.
אף אחד שפגע בי לא בכה כמו שאני אבכה.
למה פגעתם?
נפשי מצולקת
אני מסולקת
דחוייה
דחוקה בחושך
מפחיד פה
ושקט
הצעקות של ילדותי חוזרות אליי בלילה
ואז אני מעדיפה את השקט
אבל גם השקט צורם
אני צריכה רק
חיבוק

כתר על ראשי,
כתר התבוסה.
ניצחתי אלפי פעמים במשחקי הבושה.
ניצוץ אחד היה לי,
וניסיתי לשמור עליו.
על הלהבה אשר בגדה -
בגדה
וכבתה.