בשביס זינגר,אחד הסופרים האהובים עליי יותר,כתב פעם ,בסוף אחד הסיפורים שלו "יש בינינו אנשים שחזרו מן המתים,והם שורש כל הרע בעולמנו."

 

אני כותב כאן כבר הרבה זמן,אבל מעולם לא הצלחתי להתקרב אפילו קמעא,אל האמת.

אני יודע שלא תאמינו לי,אבל אני אחד האנשים האלה

אני יושב בדירה החמודה שקניתי לי בצפת,עם חיוך שקפא בגיל ארבע,ואיתו לב שקפא גם כן,

מאז אותו היום ,מתי עשרות אלפי פעמים עד שקברתי את עצמי איפהשהוא בין גיל שמונה עשרה לתשע עשרה,בתוך טנק.

 

עד כמה שזכור לי,הלכתי אל מותי בעיניים עצומות בלי לבקש עזרה.

בגיל שלושים איפהשהוא בצריף עלוב בשרון,בלילה נורא אחד מרבים כלכך מאז ועד היום,חזרתי מן המתים.כמו שהלכתי,כך חזרתי,לבד.

 

אני כותב את השורות הפאתתיות האלה בזחיחות הדעת משהו,כמו זחיחות הדעת של בשביס זינגר.אני אוהב סופרים שכותבים בזחיחות הדעת.

 

אני כותב בחיוך מר,כדי לבקש סליחה.על שהלכתי אל המתים וחזרתי בלי לקבל רשות מאף אחד.אני מבקש סליחה כבר הרבה שנים על שחזרתי משם בלי הדברים שהייתי צריך לחזור.אהבה חמלה ורחמים.

 

אני כל הזמן מנסה להאמין שאף פעם לא מאוחר לבקש סליחה.האמונה הזאת מציפה אותי כל הזמן.אבל זהו,רק מציפה.כמה שאני לא רוצה לטבוע,.

 

אז בכל אופן,סליחה שוב,אתם יודעים,בשביל לצוף.

 

רק תאמינו לי,חזרתי משם,ואין לי מה לספר לכם,ואין לי מה לתת.