עמדתי על המדרכה הרטובה. קור חדר לעצמותי דרך מעילי האפור עם הכפתורים הגדולים. שיערי בוקע מהצמה הארוכה והפוני נכנס לעיני. על גבי תיק הסטודנטים הכבד ובידי הרועדת הפלאפון מורה על איחור רציני למבחן. טיפות גשם עגולות יורדות מהשמיים הכהים ונוחתות בכבדות על ראשי. מוניות שירות מלאות בנוסעים חולפות על פני, ואני עומדת לבד על המדרכה, מחכה למונית שתקח אותי למכללה.

 

מונית שירות צהובה עצרה לידי לפתע. עליתי עליה והנהג אמר שהיא מלאה, מבט חטוף הצדיק את דבריו. כמה ממורמרות בספסלים האחורי צעקו "המונית מלאה! רדי!" אך התחננתי בפני הנהג שירשה לי לנסוע בעמידה, כי אני מאחרת למבחן באנגלית. הנהג הסכים בקושי ואני עמדתי מכופפת ביותר בתור המונית המקרטעת, מנסה להיאחז בקושי רב במשענת הכיסא הסמוך אלי. מבטי הממורמרות חדר דרך גבי וחרדות לגבי המבחן לא אחרו להגיע.

 

לפתע הרגשתי מגע רך ונעים בכתפי. "תשבי בכיסא שלי, אני בכל מקרה יורד בתחנה הבאה" אמר בחור צעיר בחצי חיוך. הודיתי לו והתיישבתי במקומו, מצפה לראותו יורד בתחנה הבאה. אך זו עברה, והבאה אחריה חלפה לה, וכך דילגנו על פני תחנות רבות, ואותו בחור לא מראה סימני ירידה מהמונית. יושב מקופל וכפוף, על ריצפה שלא ניקו מעולם, נזרק לצידי המונית בכל כיכר. אמרתי לו שישב במקומי, אך הוא התעקש להמשיך לשבת על הריצפה.

 

הגעתי למחוז חפצי, המומה מהמחווה היפה הזו. "תודה רבה לך..." אמרתי בלב נרגש. "בשמחה חמודה" אמר והתיישב בחזרה במקומו, "העיקר שתצליחי בשבילי במבחן שלך...".

 

וכך ירדתי מהמונית הצהובה, מהרהרת בטוב ליבו של בחור הקסם, כבר לא לחוצה לקראת המבחן.

ובאמת קיבלתי מאה,

בשבילו.