כשרגשותי בתוכי

קפואים כמו גוש קרח,

העולם הוא לא לרוחי,

ליבי אינו שמח...

 

כשהלבן שחור,

התקווה הינה חסרה,

בקצה לא רואים את האור,

ישנה בזמן עצירה...

 

אין לי ממה ליהנות...

תן לי סיבה לחיות...

תן לי סיבה להיות...

 

כשכולי ערפל

כמו לפני סערה,

הכל דומם ואפל

כמו בתוך מערה...

 

כשליבי הוא זועק,

מפי לא יוצא צליל,

כשהכאב מתחזק

והכואב הוא מילל...

 

אין לי ממה ליהנות...

תן לי סיבה לחיות...

תן לי סיבה להיות...

 

אז כששמש זורחת.

האפילה מהאור בורחת.

התקווה מחדש פורחת.

נשמתי נושמת בנחת.

 

העיקר לעמוד בכאב.

הזמן הוא מרפא את הכל.

התקווה חוזרת אל הלב.

החיים מנצחים את השכול.