חיכינו יותר מידי

17/02/2010 18:42 | תו רוֹן

"אני לא אוכל לשכב אתך," אמרתי בקלילות וסגרתי את הדלת מאחוריי.

הדם זחל במעלה צווארה והציף את פניה. דימיתי לראות קיטור נפלט מנחיריה ומאוזניה הסמוקות. צווארה הכמוש רטט לעברי.

"אז למה בדיוק באת לפגוש אותי?" נשפה לעבר חזה.

שדיה עלו וירדו בנחשולים ויצרו אדוות על חולצת המשי העדינה שהתרפקה עליהם ברוך.

"בכלל לא ידעתי שנמשכת אלי," הדופק הלם ברקותיי והארגמן עבר מפניה אל פניי.
 
"לא ידעת," נשפה בגיחוך, "מה חשבת שאני באמת צריכה עזרה בשיעורי חשבון? הייתי התלמידה הכי טובה בשכבה, לפחות עד שהסתובב לי הראש מרוב הורמונים, מה חשבת שאני נותנת לכולם להזיל לי ריר על הביקיני? זה ניראה לך לבוש רגיל לנערה בשיעורי עזר בחשבון?"

 בלעתי את רוקי, "אז ידעת?"

"מה? שאתה נמשך אלי? גם עטלף עיוור וחרש היה יודע, היית עוקב אחרי בזווית מבטך לכל מקום, אבל אל תראה כל כך נבוך, אז כל הבנים הסתובבו סביבי כמו זבובים סביב לנבלה, אבל אני רק אליך נמשכתי, אתה היית שונה, ביישן, עדין היית האביר שלי, עליך חלמתי בלילות שתבוא אלי ותגאל אותי."

"הייתי בתול חסר ניסיון עם בחורות, אפילו שאני מבוגר ממך בכמה חודשים, אצל בחורים זה מגיע קצת מאוחר יותר, ואת תמיד רק לעגת לי, ויצאת עם כל החיילים מהנחל, הייתי רואה אותך חומקת בלילות." הזיעה נטפה כמפלים במורדות גופי.

"רציתי שתהיה גבר, שתילחם עלי, שתעריך אותי, לא רק את חמודותיי, שתאהב אותי באמת, חיכיתי שתתבגר," רעד קולה, קצב נשימותיה הארוטי הלך והתגבר.

"חיכיתי שתסיימי אתם, לא היה לי מושג, לא רציתי לעשות מעצמי צחוק," הנחתי את מעילי על הכיסא, והתיישבתי על ספת עור בגווני ירוק-בקבוק, שניצבה מול הטלוויזיה בפינת החדר ולצידה התנוסס עציץ רם כדקל שעליו דוקרניים.

הספה השמיעה אנקה עמומה, חיבקתי בידיי את כרסי כמתנצל.

היא התיישבה לצידי, גופה נצמד אל גופי בלהט ושפתיה סגרו על שפתי וינקו אותן ברעבתנות, חשתי את גופי מתקשח בתשוקה, רגליה נכרכו סביבי ולפתו את גופי באחיזת מלחציים.
 
בשארית כוחותיי נחלצתי ממנה ונעמדתי על רגלי, לקחתי את מעילי שהיה מונח על הכיסא, לבשתי אותו, יצאתי וסגרתי מאחורי את הדלת באנחה.

"חיכינו יותר מידי."