על דרכה של חוסר השפיות
אני צופה את הציפור
לשתות את טיפות השד הערום
לרקוד את החושך
באמצע השינוי

אני רואה אותך עמוק בתוך זכרונותי
וזוכר את גל האבן
נישא מעל רכות המצבה
מוצץ את מרות הסלע
עליו היכה רחם
עד באו מים

אני יודע את שיברות האנושות
אשר מאין הייתה יכולה היא להיות הכל
ואין שינוי בא בדלת הרחמים
אין שינוי מודע לאפשרות
שהשד אינו ערום
אם כי עטוף במצנפת חברתית