כשהוילון יורד07/03/2010 04:39 | מילהכשהוילון בבמת ההצגה יורד אחרי סיומה אני חוזרת לחיי ששם הכל מציאותי ממש לא כמו בהצגה ששיחקתי לפני ולא בסיפור שספרתי ולא לרופא שהיתחזתי אשר רפאה את הכאב הפיזי ואת הכאב הנפשי לא אצלה ולא בקרבה בנפשה או לעורכת דין שפתרה סוגיות קשות ועמדה והגנה במשפט וסנגרה ולא על עצמה לעיתים חבל לי שאני כל כך אמיתית עם חיי עם סובבי ועם עצמי לעיתים זו הקללה שלי ולעיתים אני יכולה גם לשחק במשחק הזה של חיי אבל אני לא אוהבת ממש משחקים משחקי קרוסולות כבר מזמן מאחורי וטירות מחול שבניתי בים בילדותי למרות שלפעמים אני מודה אני חוטאת בשטויותי ואוהבת לצחוק על חיי ועל העולם בכלל לפעמים העולם הוא גם מצחיק למרות כל העצב שבו והאפילה כשאני יורדת מהבמה והמיקרופון יורד מידי כל שירי האהבה והאופטימיות לא דומים לשירים על חיי שירים של עצב ובדידות הם אלה שמגדירים אותם יותר למרות שמכל השגרה והעצב הזה צומחות תובנות צומחות רגשות עצומים צומחות תקוות יפות חלומות כמו באגדות כשהלילה יורד והיום החדש קורץ לו באופק האינסופי שם שוב חוזר הכל חלילה אבל התקווה והאמונה הם אלה שמחזיקים אותי איתנה כששומעת אני את שיריך מתנגנים לי ברקע כל מקום שאליו אני הולכת ואני שומעת אותם אני נזכרת במכתבים שאתה שולח לי עם תזמורת של כלי מיתר רמזים עם תקוות מתוקות לחלומות כמו באגדות |