הדיו השחור הוא דמי המוקז,

שעל הדף הריק ללא הרף ניתז,

כביכול, לאט, לבד מסתדר,

לא מקדים ולעולם לא מאחר.

 

כתיבתי הינה חיתוך עורקיי,

ומכך לא שבעתי, לא, לעולם לא יהיה לי די,

ופעם אחר פעם, משמגלידים פצעיי,

אני מקלף אותם שוב בציפורניי.

 

חרוזיי המשתרבבים עם העט,

הם הכאב שבי שועט,

ומוקרן מתוכי, ממני מתקלף,

לאחר - אותי עוטף.

 

החוד השופך את השחור,

הוא-הוא, בתוכי, החור,

ואני לא אשכח, לעולם אזכור,

ועל הברית ביני לביני אשמור.

 

כן, כתיבתי היא חיתוך עורקיי,

ולא שבעתי, לא אחפוץ בדי,

ויגלידו פצעיי, ויגלידו פצעיי,

אך שוב, אגרד אותם בציפורניי.

 

והנה,

הנה ניקז דמי.