ושוב הם חוזרים. אותם הצללים.
שחורים גדולים. מפחידים.
שנים שאחנו יחד, מנסים לחיות.
חשבתי שנעלמו
שלא יחזרו.
אך הם בשלהם, באים והולכים עושים מה שהם רוצים.
נוגעים בקצה הכאב, בדבר שחשוב ללב.
צובטים אך בטיפה. בטיפה שמזילה דמעה.
ואפילו יותר.
למה חוזר הכאב?
לא רוצה אותך יותר בחיי. אך איך אחיה בלעדיו?
מניע את החיים. הפחדים. החברים לא יודעים
במשפחה לא מאמנים,
אני ואתה חיים יחד.
כמו זוג קתולי שלעולם לא נפרד.
ניסתי כבר הכל. לשאול לבדוק לבחון.
ושאלת השאלות.
האם בלעדייך אוכל לחיות?