מעניין מה יקרה כשאמות.

מי יהיה בהלוויה שלי, מי יבכה עליי, האם יבואו קצת אנשים או הרבה?

מי בכלל קבע שצריך לבכות בלוויה? ואולי אני רוצה שכולם ישמחו?

למה לבכות הרי הבן אדם כבר מת, אפשר לשמוח ולהגיד שהוא היה אדם טוב, או רע.

אני רוצה שהמורה שלי בכיתה ג תהיה בלוויה ותראה שהצלחתי במתמטיקה, אני רוצה שהרסר שלי מהצבא גם יהיה ויראה שאכן הצלחתי לסיים את הצבא כמו גדול, אני רוצה שאבא ואמא שלי יהיו ויעמדו גאים עם ראש מורם ויגידו "זה הבן שלנו.. הכי טוב בעולם" אני רוצה שאנשים יחייכו ישמחו. 

אני רוצה שיהיה בלונים מסביב לקבר ונערת ליווי ברזילאית תרקוד מסביב.

אני רוצה שהחברים שלי יצחקו ויזכרו בכל ה'דאחקות' שהרצנו כל הילדות.

אני רוצה שסבתא תזכור איך שעזרתי לה לגלגל את הבצק כדי להכין אוכל ושמשה יזכר בזה שתמיד גלגלתי לו את הג'ויינטים.

אני רוצה לבכות עכשיו. אני רוצה לבכות עכשיו כדי שיהיה שמח אחר כך.

כולם ישמחו ויצהלו בזמן שקובעים לי אם אני פונה ימינה לגן עדן או שמאלה לגיהנום.

אני רוצה למות, אני רוצה לחיות.

אני רוצה לשמוח ואני רוצה לבכות.

אני אוהב אותך כל כך ואת לא תהיי שם כשאמות.

אני כותב מכתב כדי שידעו מה באמת רציתי לעשות.

את רצית ילד אני רציתי ילדה, ואם זה ייקרה? 

לעולם לא נדע. 

אז עכשיו אני מת ואת כאן יושבת.

אני למטה ואת מלמעלה חושבת.

יכולנו להיות יחד? את עצמך את שואלת.

נאבקת בעצמך, לב שבור, לא מתחרטת.

אז את יושבת עליי וקוטפת לי פרח את כותבת מכתב בחזרה לשולח ואומרת לי 

זיו, החיים הם יפים. אתה נטשת, אך חייבת להמשיך.