דרך נפרשת על פני רבדים של אמת
על דף הנייר נותרה היסטוריה
ומה שפעם היווה הווה,
כעת נגנז בשכחה,
וכל אמונה שבי שכנה,
למען השינוי,
נותרה היא רק תקווה,
המתנפצת.

זכוכית קרה לא תחמם בבועתי עם חורף,
והדמעות אשר זולגות נותרו כלא היו בעת מלקוש.
דברים שנחשבו עובדות הפכו להיות נגזרת,
של כל אותן ההנחות שאכל בן הספק.
וגם בעת שקט תבוא סערה,
שתפרוץ החומה שבניתי,
משקרים יסודות, ופצעים - יתדות,
ובפנים - שם אני מדממת.
בעולם חיצוני מרוחק - בבדידותי שוכנת.

אלומת אור חודרת לפתע,
ועיני נפקחות, בוהות.
רואה, דבר מה התחולל כאן,
וכל שהיה - אינו.
מדוע דבר זה לא צפיתי ? וכל שחשבתי - שגוי.
בלי קשר אליי, שוכן לו עולם, מתקיים.
וכל מחשבותיי נתונות לו.
וגם בשעת מצור - הן נשמעות לו.

מנגינה של חליל פורמת השקט,
והינה דלתות נפתחות,
אך אני מהססת ללכת,
ואין קמה, ואין אעז לצעוד.
מדוע הינך כה פוחדת?
מדוע לא רוצה לראות,
כמה את שוות ערך,
לעולם הזה,
ומה את מסוגלת להיות.