בראשית בריאתו של ליבי,

פרחי העולם החלו מחווירים.

ובטרם גברה תבונתי,

כל מילה הרעידה שלל מיתרים.

הזמן שחלף העמיק בי תחושות.

אף כי כבתה בי התלות-

 במילות אהבה לוחשות.

רכשתי אמון, יבשו אט עיניי.

הישרתי מבט מחודש אל חיי.

וכעת, מבעד לאמצעי הקשר היחיד, מחוסר הפנים,

יודעת אני כי מן השמים- 

להמתין- אותי מלמדים.