בערב, על אנייה הרחק בלב ים
לא ים סוער רק יום סתם
חושב לו אדם שקט אך רעוע
ממלמל בתוכו, שהכול רק נדמה,
בעצמו אינו הוא בטוח...
לפני שאבדה תכליתי בתוכי
נשמע קול מצחקק ודק
לא פעם לא שתיים
חוזר ונשנה, אינו מרפה, טרם שתק.
אז לא הקשבתי, אז רק סירבתי
ומאז אבדו עקבותיו
טבע בחול יום, נשכח ונדם
כשחיפשתי, הוא כבר עזב
וכמו הווייתו כך אני מתהווה
נטול קול דק שמצחקק
רק ענן של עשן
את אבריי ממלא
לעיני התפשט
האם הפכתי סומא?
לאחר ההתגלות הלילית
זאת כבר שעה חרישית
לכן יורד האדם ושוקע לישון,
הרי מחר יום חדש, יום ארוך, יום חול.
מודע לא מודע, מבחירתו
האיש יורד מהקרוז
אל לב ים, באנייה.. שנים טרם ישוב
והקול המצחקק הדק
שבעבר בקע בתאוצה
נשאר בגדר חלום ילדות בהקיץ
כולו כבר כלום, רק בדיה..