הקור בחוץ גובר,

פתיתי שלג נסחפים עם הרוח השורקת...

החלונות שורקים עם פגיעת הרוח.

השממה נעלמה.

 

הסופה החווירה את פניה,

פניה של אישה צנועה,

אישה קטנה,

אישה אומללה.

 

ביתה הוא כל אשר היה לה,

היא לא וויתרה.

 

נר קטן דלק לצידה,

כפות ידה עטופות אותו כאם אוהבת,

כתקווה קלושה.

 

הרוח גברה,

היא עצמה את עינייה.

היא לגמרי לבדה.

 

אישה קטנה,

בתור בית עץ רופף,

בתור סופה חשוכה....

סופה רעה, סופה קרה.

 

אך האישה הקטנה לא תוותר,

ועל נרה הקטן תישמר.

 

היא לא תניח, ולא תנוח.

וכשהסופה תגמר,

היא תדע כי הצילה את הנר.

את התקווה,

שאפילו הסופה לא יכולה לחסל.