מריונטה

01/06/2010 16:11 | גל בוגר תור

אלה הבקרים שבהם את מרגישה את הכאב,
אותם רסיסי תעתוע וזכרונות מהלילה שחווית.
כל הרגעים בהם את מבינה שזהו, הכל אבוד ונמאס כבר ודי,
כי הזמן הוא בוגדני, וככל שהשנים חולפות, כך הנעורים נעלמים.
הלילות כל כך מלאים בשמות וריחות מרירים של משהו שהוא כמעט גבר.

אבל לא.

כי זאת אמא שלימדה אותך, שיש דברים שאי אפשר להסתיר.
יש בעולם דברים בוהקים מדי, כאלה שגם האפלה הגדולה ביותר לא יכולה לבלוע.
דמויי סיכה לוהטת, הם נחרטים כל כך עמוק בנשמה שלך,
שלרגע את מאבדת את היכולת לצרוח. אפילו את היכולת לעצום את עינייך.
הרי האדישות היא הכי מפחידה.
להרגיש את הצער ממלא ומציף, אבל טביעה רגועה עדיפה על מאבק.
אז את מביטה קדימה.
וטיפות שקופות מפלסטיק ששוטפות את פנייך, מזכירות לך קצת דמעות.
כמעט והספקת לשכוח, איזה טעם יש לדמעות.
ויתרת,
וכעת את נותנת להם לטלטל אותך עוד קצת, שיכנסו בך עד הסוף עם החרטום.
אולי בסוף כמו בתולת ים זכה, הם יתלו אותך בחזית הסירה. "תראו, היא משלנו".

אבל לא.

הגוף שלך מתחורר לאיטו, ואיתו גם הנשמה.
את מזדקנת מהפנים אל החוץ, מתקמטת עד שלא תהיי בכלל.
כי הכל הם הוציאו ממך- את הרגש, את הרוח, את התמימות.
הלכת ויצרת חוטים, קשרת אותם בעצמך טוב טוב,
הפכת לבובת סמרטוטים בידיים אכזריות של נשמות תועות.
נקשרת חזק, נתלת גבוה, נמשכת לאט וחוזר חלילה.
והכל רק לו בשביל התקווה שיבוא יום,
ובו אולי מישהו יציל אותך מעצמך.

אבל לא.

את יודעת שלא.

~ליצנים מרקדים,
פרצופים מצויירים,
חיוכים נמסים,
מאור פנסים.
מריונטות קטנות
זזות לצליל משוגע,
אופס! ליצן אחד נפל-
החוט נקרע.
~