ואז עברנו לתקופה אחרת, בה אתה נותן לי להרגיש שקופה.

הרגשתי שהשקיפות מציפה אותי כשאתה מביט לי לרגע, במבט הלא מרוכז הזה שלך.

לפעמים אני תוהה אם בכלל ראית אותי אז.

 

אבל רק בשבילך, המשכתי להרגיש. והשקיפות הפכה לה אט אט להיות אטומה.

ואני הרגשתי טיפשה, אתה כבר לא הרגשת.

הפניתי אליך אצבעות מאשימות. צעקתי עליך- אתה!

ואתה ראית אותי, והסתכלת. לא צעקת חזרה.

בחרת ללכת, רחוק. ושוב הבכי שלי פוחד מהצחוק.

 

ולמרות שאתה כבר לא כאן, אל תטעה, אני עדיין מרגישה.

          

                                              עכשיו אני מרגישה טוב.