כמה טוב שבאתי13/06/2010 23:40 | אסתר-אתיירדתי אט אט במדרגות האוטובוס. רצתי לכיוון ביתי. לעלות או לא לעלות זו השאלה?!
לא. אני חייבת להמשיך, רגע לאן?! מי מחכה לי? מי צריך אותי? השעה היא שעת צהריים, כולם ישנים שנת ישרים ואני ממשיכה לצעוד.
לפתע הבחנתי שהמכולת עדיין פתוחה.
או.קיי אם כך התלבטתי שוב, להיכנס או לא להיכנס?! לקנות או לא לקנות ולמי?!
טוב נכנסתי ושוב התלבטתי מה לקנות. הבטתי לתוך המקרר הענק כשלפתע צדה עיני מעדן מתקתק שקורץ לי : "קני אותי בבקשה! אני טעים. אני מבטיח שאמתיק את יומו של האוכל אותי". או.קיי. קניתי. פסעתי במהירות לאן?!
אל דוד קלמן כמובן שנמצא לא הרחק בבית אבות. אבל רגע חושבים: ישן או לא ישן?! השעה 14.45 בצהריים.
הגעתי כשבידי המעדן והכפית. פסעתי בלאט פנימה. הבטתי ימינה שמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה, כשלפתע שמעתי קול קורא: אתי מה נשמע? היה זה קולו של דודי קלמן ששכב במיטתו וחש את בואי. התרגשתי עד דמעות.
לאחר מספר דקות הביאו אותו אלי על כסא גלגלים מוכן ומזומן לביקורי הלא מתוכנן.
הוא אכל בכיף את המעדן שלא אכל מזמן בצירוף ענבים עסיסיים.
זהו דודי קלמן שאני כל עולמו-באה לבקרו כמעט מדי יום ביומו.
|