בלי מילים נשאתי עול ,

  על כתפיים כואבות מנשוא עולם ,

לא הדרתי שנת ישרים מעולמי ,

 לא הגעתי אל גן קסום של אושר ,

רק דהרתי ללא כיוון   ,

אל  מדבר של עצבות ,

אל תהום של כאב .

 

 בלי כאב זלגה דמעה ,

במורד פניי החיוורות ,

ונשאה בית אבלים בצרור חייה .

 

 בלי מילה שאבדה ,

בתוך סיפור האגדה ,

נחבאה בגן קסום ,

להסיר את כתמי חייה ,

את כוויות האש ,

,אשר צרבה את לבבה .

 

 

בלי כאב היא נשכבה

מחוסרת  כל שמחה .

ונותרת  לה ערומה

. בהרי השלג הלבנים .