ארבע שלושים ושלוש בלילה,

שעה קטנה ובודדה,

סיגריה ברכב, מוסיקה, ועט מאולתר,

צרצר ברקע מפגין נוכחות וקצת קר.

 

אני חונה פה, ליד ביתך לשעבר,

אני נזכר - - -

ברגעייך האחרונים בבית החולים,

בכאב, בבכי ובצלילותך לפרקים.

 

כשהמורפיום לא זרם בדמך -

התעוררת -

בלחש, אותי ביקשת:

"איפה ניר? אני רוצה את ניר."

 

ואני באתי אלייך,

אחזתי בידייך, וקראתי לך:

"הנה אני, סבתא. אני אוהב אותך, סבתא."

"חבל" לחשת אלי בעיניים כבויות, "שאין לי עוד זמן איתך."

 

ובזמן ההתקפים הנוראים,

לפני שהרופאים אותנו היו מסלקים,

היית קוראת לכולנו, בכוחותייך האחרונים:

אל זוג בנותייך,

אל זוג נכדייך.

 

"אני אוהבת אתכם"

צעקת מתוך ערפל המוות,

כשכל נשימה מאיימת להיות האחרונה,

אלה היו המלים הכי אמיתיות שאי פעם אמרת לי.

 

ועכשיו את אינך,

אולי את פה לידי ברוחך,

אבל ביתך, סבתא,

הוא נראה כל כך דומם.

 

אינני מריח עוד את הורדים שבגינה,

אינני משחק עוד בפינה,

אינני נהנה ממטעמי הונגריה שאיתך הבאת,

אינני נהנה מאור עינייך,

מצחוקך,

מאושרך,

מקיומך.

 

כי אינך עוד, סבתא.

 

וזה כואב לי לחשוב,

שהמוות כה לא הוגן,

הוא לא שואל אותנו באם בא הזמן,

הוא לא מנומס,

הוא מרושע, מפתיע וגס.

 

אישה יפה כמוך,

נשמה טהורה בעולם,

שלא זרעה סבל באף אדם,

מליצת יושר, אשת אשכולות,

אישה קטנה, בלי הרבה בקשות.

 

סבתא,

רק רצית,

רק ביקשת,

למות בביתך, במיטה,

אך גם זאת, מר מוות לא נתן לך,

מתת במיטת בית החולים,

מתת בקוצר נשימה, בכאבים.

למה, סבתא?

למה?

 

אני יושב על סף ביתך,

ובוכה,

שזה לא הוגן.

 

אני אוהב אותך.

מכאן ועד לקבר.