אני מת. נפלתי על הראש ועכשיו אני מת. כל הרופאים באו למקום והאנשים התקבצו סביבי. "תנו לו אוויר" הם אמרו, אני שמעתי אותם כי הייתי כבר מת. הרופא שהגיע לשם במהירות לקח את המטען וחיבר לי לאוזן, אחר כך הוא ראה שזה לא הצליח אז הוא ניסה משהו יותר יצרתי - לקחת ספק כוח גדול יותר ולהטעין אותי. הוא חיבר את המטען לאוטו שהחליט לעזור וניסה להפעיל אותי. אני רק קפצתי כמה קפיצות אבל נשארתי שם, מסתכל על האנשים בוכים מהמראות הקשים ומהרופא שבתושייה רבה מנסה להציל אותי. עכשיו הוא פתח לי את הבטן, הוציא כמה חוטים, חיכה כמה שניות וחיבר. הוא צעק - "הוא מחובר ל"בזק". איזה איש טיפש, מה הוא מתחבר ל"בזק"? זה לא חברה לאנשים בכלל", שוב הוציא כמה חוטים וחיבר חזרה. "גם אני מחובר לבזק, יש להם אחלה הטבות לאנשים, כמו זיכרון ילדות חינם. אתה יודע שאני זוכר את הלידה שלי פרטים-פרטים בזכותם? אין עליהם!" צעק איזה כושי אחד מאחורה. הרופא הסתכל עליו ונאנח, וחזר לגופה שלי. "זה דגם ישן", אמר לו אחד, "תראה" הוא קיפל את האוזן שלי והראה את הכתוב. "זה דגם ישן, C350, כבר לא מייצרים כאלה... חבל שהוא לא שידרג את עצמו בזמן, היו מבצעים ממש טובים לסוג גוף שלו". הרופא הסתכל עליו והסכים. היה לי קצת חבל שוויתר, כבר התחלתי לחשוב שאני עוד אחזור לחיות. הרופא סגר את המכסה שלי בבטן ותלש ממני את החולצה שאהבתי כל כך. אני זוכר שרציתי למות איתה. אחר כך הוא הכניס אותי לתוך שק גדול כזה וראיתי את ההורים מכסים לילדים שלהם את העיניים. זה באמת היה מראה קשה. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי להתקדם לשמיים שמחשבות רבות עוברות לי בראש. כשהגעתי לאלוהים הוא הביא לי את הכרטיס זיכרון וצפינו ביחד בכל החיים שלי, הוא אמר שהוא עוד לא ראה איש שמתנהל בחיים שלו כמוני. "וכמה מחשבות היו לך..." הוא אמר וחייך, "היינו צריכים לפרמט אותך פעמיים, שזה נדיר מאוד". הסתכלתי עליו ואכלתי מהבמבה שהייתה מונחת על השולחן. "כן, אני יודע, הרגשתי את זה..." אמרתי לו, ונכנסתי לחדר מיחזור.