רגליים יחפות מרקדות על הכביש.
שיער מלוכלך, ארוך, מבולגן. שמלה מתנפנפת ברוח.
שמלה לבנה, פשוטה, עם כתמים שחורים.
עיניים חומות. רגילות כל כך, באופן לא רגיל.
היא רוקדת, מסתובבת סחור סחור. לאט, בקצב לא אחיד.
לא יפה כל כך, די מכוערת אפילו, הייתי אומר.
אבל יש משהו יפה בכיעור הזה.
משהו פשוט כל כך, אמיתי כל כך, כמעט ותמים.
משהו יפה.
אני מאבד את קו המחשבה שלי. הריקוד שלה יותר מדי מהפנט אותי.
היא רוקדת, מסתובבת סחור סחור, לרגע עוצמת את עיניה, מחייכת.
" היא משוגעת" הם אומרים אחד לשני "מי רוקד באמצע הרחוב?"
אבל לדעתי זה נפלא. זה אמיתי ויפה ונפלא.
יש משהו בפשטות הזאת ששובה אותי.
משהו ברגליים יחפות שרוקדות, בשיער מבולגן, בשמלה מתנפנפת.
משהו ברגליים הרוקדות האלה, השיער המבולגן הזה,
בשמלה הלבנה עם הכתמים של הנערה הזאת.
אני הולך.
והיא שם, רוקדת, מסתובבת סחור סחור.
בסוף יקחו אותה.
היא הרי,
משוגעת.

רגליים יחפות.